אז בפוסט קודם סיפרתי על ניתוח השתל שלי וחשבתי שזהו.
אז לא. כמו שחברה אמרה – כרופאות אנחנו חושבות שההחלמה מהניתוח נגמרה וזהו. אבל זה לא נכון.
למיפוי השלישי של השתל הגעתי כשאני כבר מבינה טוב דרך השתל, אבל עדיין כל הקולות היו לא נכונים. לא מאוד מתכתיים כמו שתמיד אמרו לי, פשוט לא נכונים. אני הרי יודעת איך אנשים נשמעים וזה פשוט לא זה.
ואז במיפוי, אחרי שוידאנו שיש שרידי שמיעה, חיברו לי צ׳ופצ׳יק (ששמו בישראל רכיב אקוסטי) למעבד של השתל. וכשחיברתי את המעבד והכנסתי את הצ׳ופצ׳יק לאוזן, כמו קסם – כל הקולות חזרו להיות נורמליים כמעט לגמרי.
במיפוי הרביעי אמרתי שזה מוזר, אבל כשאני מוציאה את הרכיב האקוסטי מהאוזן אין הבדל. אחרי שבדקנו את הרכיב טוב טוב עלה הרעיון שאולי כבר אין לי שרידי שמיעה. בדקנו וזה אכן המצב – שרידי השמיעה החזיקו מעמד רק מספיק זמן כדי שאתיידד עם השתל ואז נעלמו. זה מבאס מאוד, אבל אני מגלה שזה בסדר, והקולות בשתל קצת מוזרים יותר שוב אבל יותר קרובים לנורמה.
מעניין מה יהיה הפוסט הבא
בתמונה:
מעבד השתל עם הרכיב האקוסטי. המעבד מורכב ממגנט עגול, מקושט במדבקה בדוגמת גולגלות של יום המתים המקסיקני. הוא מחובר בחוט שמקושט בציפוי כחול נוצץ לסוללה שחורה (בצד שלא בתמונה יש עליה מדבקה זהה). לסוללה מחוברת בחוט דק אוזניה קטנה כמו של מכשיר שמיעה.
דילוג לתוכן